אז מה למדתי על תקשורת וערכים משני סרטי צבא ישראליים שראיתי (שוב) בחג שמחת תורה?
הסרטים הם ״אפס ביחסי אנוש״ (2014) – סרטה של טליה לביא, והשני סרטו של רועי הורנשטיין – ״קרב אוויר״ (2023)
הראשון הוא סרט קומדיה שחורה הסובב סביב חייהן של חיילות שלישות במחנה שיזפון, והשני, דרמה ופעולה, וסובב את מבצע מוקד בפתחה של מלחמת ששת הימים.
אם לא ראיתם, תראו. שניהם מומלצים בעיני, אבל לא על זה באתי לכתוב.
שני הסרטים, למרות הבדלי הז'אנר (קומדיה מול דרמה), מציגים את הקשר האנושי והתקשורת כגורם המכריע להצלחה, בין אם צבאית או אישית.
"אפס ביחסי אנוש" הוא סיפור על מה שקורה כשאין תקשורת, אמון ומטרה משותפת. התוצאה היא שיתוק, תסכול וכישלון, גם בסביבה שאין בה איום ממשי. וכשאין אמון ומטרה, גם דרך מאתגרת לא תשנה, כי אין יעד ולמה חזק וערכי.
בניגוד מוחלט, ״קרב אוויר״ מתרחש בסביבה שבה לכל תקשורת יש חשיבות אדירה. הסרט הוא סיפור על מה שקורה כשיש חיבור, אמון ומטרה משותפת. התוצאה היא ניצחון והצלחה, גם בתנאים הקשים והמסוכנים ביותר.
שם, חיבור אנושי הוא לא רק תנאי להצלחה – הוא תנאי להישרדות. הטייס והנווט תלויים זה בזה לחלוטין. התיאום ביניהם חייב להיות מושלם, כמעט טלפתי, והוא נובע מאמון עמוק, כבוד הדדי והבנה משותפת של המטרה.
אני באופן אישי למדה המון מהסרטים האלו, על הדדיות, על תקשורת, על ערכים ועל אחדות. בתור סטודנטית לקולנוע למדתי לא מעט על הז׳אנרים והמסרים מעל ומתחת לפני השטח שעוברים דרך סיפורים שכולנו מכירים, כולנו חיינו ועדיין חיים אותם.
קחו את זה לאן שתרצו – לעסקים שלכם, לארגונים שלכם ואפילו למערכות היחסים שלכם בין אם המקצועיות או האישיות.
תקשורת, ערכים וחיבור אמיתי – הרי על זה הכל אבל הכל נבנה.
אגב שאלה, ראיתם את הסרטים? ומה חשבתם?
