קשה לך לבקש עזרה? למה נשים חזקות עושות הכול לבד?
יש נשים שלא צריכות שמישהו יסביר להן שהן מסוגלות.
הן יודעות.
הן מסוגלות לנהל צוות, עסק, בית, ילדים, לקוחות, זוגיות, לו"ז, משברים ואת קבוצת הוואטסאפ שאף אחת אחרת לא יודעת למה היא עדיין קיימת.
אם צריך, הן ימצאו פתרון.
אם מישהו לא עשה, הן יעשו.
אם משהו נופל, הן יתפסו.
ואם תשאלי אותן אם הן צריכות עזרה, הרבה פעמים התשובה תהיה:
"לא, הכול טוב. אני אסתדר."
והקטע הוא שהן באמת יסתדרו.
זאת בדיוק הבעיה.
את לא עושה הכול לבד כי את לא יודעת לבקש עזרה
כשמדברים על קושי לבקש עזרה, העצה המתבקשת היא בדרך כלל:
"תלמדי לשחרר."
"תאצילי סמכויות."
"את לא חייבת לעשות הכול לבד."
"תני לאחרים לעזור לך."
חמודים, אם זה היה כל כך פשוט, כנראה שכבר היית עושה את זה.
אישה שמנהלת חצי עולם לא צריכה הדרכה טכנית על המשפט "אתה יכול לעזור לי?"
היא יודעת לדבר.
היא יודעת לבקש.
השאלה המעניינת יותר היא למה, ברגע האמת, הרבה יותר קל לה פשוט לעשות את זה בעצמה.
כי לפעמים הבעיה היא בכלל לא קושי לבקש עזרה.
לפעמים הבעיה היא שבאיזשהו שלב בחיים נוצר חיבור כמעט אוטומטי בין שתי מילים:
אני יכולה.
ו-
אני צריכה.
אם אני יכולה להתמודד לבד, אני אמורה להתמודד לבד.
אם אני יודעת לעשות את זה מהר יותר, עדיף שכבר אעשה.
אם אני יכולה לפתור את הבעיה, למה להטריח מישהו אחר?
אם אני מסוגלת להחזיק עוד קצת, אז כנראה שעוד לא באמת קשה לי.
וככה מסוגלות הופכת לחובה.
מתי עצמאות מפסיקה לשרת אותך?
עצמאות היא דבר נפלא.
גם אחריות.
גם משמעת.
גם יכולת גבוהה.
אני האחרונה שאנסה לשכנע אישה חזקה להיות פחות חזקה.
אבל יש שאלה שאני כן רוצה לשאול:
מי מנהלת את מי?
האם את בוחרת להיות עצמאית כשזה נכון לך?
או שאת כבר לא מסוגלת לבחור אחרת?
כי יש הבדל גדול בין:
"אני יכולה לעשות את זה לבד"
לבין:
"אני לא מסוגלת לא לעשות את זה לבד."
מבחוץ שתי הנשים האלה יכולות להיראות בדיוק אותו דבר.
שתיהן מתקתקות.
שתיהן אחראיות.
שתיהן מחזיקות.
שתיהן מקבלות מחמאות על כמה הן חזקות, עצמאיות ומרשימות.
אבל רק אחת מהן באמת בוחרת.
השנייה מופעלת על ידי מערכת הפעלה שכבר מזמן הפסיקה לשאול אותה מה היא רוצה.
"עזבי, אני אעשה את זה" הוא לא תמיד משפט יעיל
מכירה את הרגע הזה?
ביקשת ממישהו לעשות משהו.
הוא לא עשה אותו בדרך שלך.
או בזמן שלך.
או ברמה שלך.
ואחרי כמה דקות את כבר אומרת:
"עזוב, אני אעשה."
לפעמים זה באמת יותר יעיל.
אבל אם המשפט הזה חוזר בעבודה, בבית, בזוגיות ובעסק, שווה לבדוק מה קורה שם.
כי אולי הבעיה היא לא שאנשים סביבך לא מסוגלים.
אולי קשה לך לשאת את הרגע שבו את לא בשליטה מלאה על איך הדברים יתבצעו.
וזה כבר סיפור אחר.
לפעמים אנחנו קוראות לזה "סטנדרטים גבוהים".
לפעמים זה פרפקציוניזם.
לפעמים אחריות.
ולפעמים זה פשוט פחד עם יחסי ציבור מעולים.
פחד להתאכזב.
פחד להיות תלויה.
פחד שמישהו לא יעשה את זה מספיק טוב ואז תצטרכי לתקן.
פחד להרגיש שאת צריכה מישהו.
ואצל חלק מהנשים יש פחד אפילו עמוק יותר:
אם אני לא זו שמחזיקה הכול, מי אני?
עומס מנטלי הוא לא רק כמה דברים יש לך לעשות
כשאנחנו מדברות על עומס מנטלי, קל להסתכל על רשימת המשימות.
כמה לקוחות יש.
כמה פגישות.
כמה ילדים צריך לאסוף.
כמה הודעות מחכות.
כמה דברים עוד לא בוצעו.
אבל עומס מנטלי הוא לא רק כמות הדברים שאת עושה.
הוא גם כמות הדברים שאת מרגישה שאת חייבת להחזיק בראש כדי לוודא שהם יקרו.
גם כשמישהו אחר מבצע את המשימה, את עדיין זוכרת אותה.
את מזכירה.
את בודקת.
את עוקבת.
את מתכננת את השלב הבא.
את מחזיקה את התמונה הגדולה.
ובפועל, העברת את הביצוע אבל לא באמת העברת את האחריות.
הגוף אולי יושב על הספה.
המוח עדיין במשמרת.
וכשזה קורה לאורך זמן, לא מפתיע שמופיעים עומס, עצבנות, חוסר נוכחות ושחיקה.
את עושה פחות משימות בפועל, אבל עדיין מנהלת את כולן בראש.
המחיר של לעשות הכול לבד
הבעיה בלעשות הכול לבד היא לא רק שמתעייפים.
לפעמים המחיר הרבה יותר שקט.
את הופכת להיות האדם שכולם נשענים עליו, אבל אין לך כמעט על מי להישען.
את כל כך רגילה להיות זו שיודעת מה צריך לעשות, שלא תמיד נשאר מקום למישהו אחר להיכנס.
את אומרת שאת רוצה יותר שותפות, אבל מתקשה לאפשר לאדם שמולך לעשות דברים בדרך שלו.
את רוצה פחות עומס, אבל ממשיכה לקחת אחריות גם על דברים שאף אחד לא ביקש ממך לקחת.
את רוצה עזרה, אבל כשהיא מגיעה היא לא תמיד נראית בדיוק כמו שדמיינת, אז את חוזרת להחזיק.
ואז מגיע הרגע המעצבן במיוחד:
את מסתכלת סביב וחושבת,
"למה הכול עליי?"
וזו שאלה לגיטימית.
אבל לפעמים כדאי להוסיף לה עוד שאלה:
מה מתוך כל מה שעליי באמת חייב להישאר אצלי?
נשים חזקות לא תמיד מפחדות מכישלון. לפעמים הן מפחדות מתלות
יש נשים קרייריסטיות, מנהלות ובעלות עסקים שאין להן שום בעיה להתמודד עם אתגר.
תני להן מטרה והן ימצאו דרך.
אבל לבקש עזרה?
לקבל עזרה?
להגיד "אני לא יודעת"?
לתת למישהו אחר להוביל?
שם פתאום נהיה הרבה יותר מורכב.
כי לעשות לבד נותן תחושת ביטחון.
אני יודעת מה קורה.
אני לא תלויה באף אחד.
אני לא יכולה להתאכזב.
אני לא חייבת לחכות.
אני בשליטה.
אבל שליטה אמיתית היא לא היכולת לשלוט בכל המשתנים.
שליטה אמיתית היא היכולת לבחור מה באמת צריך להיות בידיים שלך ומה כבר לא.
אם את חייבת להחזיק הכול כדי להרגיש בטוחה, יכול להיות שהשליטה כבר לא אצלך.
היא אצל הצורך בשליטה.
לבקש עזרה זה לא העניין. העניין הוא להסכים לקבל אותה
גם כאן יש הבדל.
אפשר לבקש עזרה ועדיין להמשיך לנהל את האדם שעוזר לך עד רמת הפסיק.
אפשר להאציל משימה ואז לבדוק אותה שבע פעמים.
אפשר להגיד לבן הזוג "תטפל בזה", ואז לשלוח שלוש תזכורות ולסיים בעצמך כי הוא עדיין לא עשה את זה.
אפשר לקחת עובדת לעסק ולהמשיך לעשות חלק מהעבודה שלה כי "זה יותר מהר ככה".
טכנית, ביקשת עזרה.
מנטלית, לא באמת שחררת דבר.
ולכן העבודה היא לא רק ללמוד איך לבקש עזרה.
לפעמים צריך ללמוד לשאת את חוסר הנוחות שמגיע אחרי שביקשת.
לא לדעת בדיוק איך זה ייעשה.
לא לקבל מאה אחוז את הדרך שלך.
לא להיות האדם היחיד שיודע הכול.
לא להיות זו שמחזיקה בכל החוטים.
זה כבר דורש משהו אחר לגמרי.
אז איך מפסיקים לעשות הכול לבד?
לא הייתי מתחילה ברשימה של משימות שאת יכולה להעביר למישהו אחר.
קודם הייתי בודקת את מערכת ההפעלה.
תבחרי דבר אחד שאת מחזיקה כרגע ושאלי את עצמך:
למה דווקא אני מחזיקה את זה?
לא למה הגיוני שאת תעשי את זה.
לא למה את עושה את זה טוב.
אלא למה את עדיין מחזיקה.
כי אף אחד אחר לא יכול?
כי אף אחד אחר לא יעשה בדיוק כמוך?
כי לא נעים לך לבקש?
כי את מפחדת להתאכזב?
כי את לא סומכת?
כי אם את מסוגלת, את מרגישה שאין לך זכות להגיד שקשה?
או כי התרגלת לזהות את עצמך בתור "האישה שמסתדרת"?
עכשיו תשאלי:
מה המחיר שאני משלמת על ההחזקה הזאת?
זמן?
אנרגיה?
שקט?
נוכחות?
זוגיות?
שחיקה?
תחושת בדידות?
ואז מגיעה השאלה החשובה:
אם לא הייתי צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד, האם עדיין הייתי בוחרת להחזיק את זה?
שם מתחילה הבחירה.
את לא צריכה להיות פחות חזקה
אני לא רוצה שתפסיקי להיות עצמאית.
לא שתורידי סטנדרטים.
לא שתפסיקי להיות שאפתנית.
ובטח שלא שתעשי את עצמך קטנה כדי שמישהו אחר ירגיש נחוץ.
אני רוצה שתוכלי להשתמש בכל הכוח הזה כשאת בוחרת בו.
ולא כי אין לך אופציה אחרת.
שתוכלי לעשות לבד וגם לבקש עזרה.
להוביל וגם להישען.
להחזיק וגם לשחרר.
להגיד "אני מסוגלת" בלי שהמשפט הבא יהיה אוטומטית "אז אני חייבת".
כי להיות מסוגלת לעשות משהו לא אומר שאת חייבת לעשות אותו לבד.
והשאלה היא כבר לא אם את יכולה להחזיק הכול.
ברור שאת יכולה.
השאלה היא למה את עדיין מחזיקה דברים שאת כבר לא רוצה להחזיק.
איפה את מזהה את זה אצלך?
ומה מתוך כל מה שאת מחזיקה היום באמת צריך להישאר בידיים שלך?
